תפריט דפים
ליווי והנחיית תהליכי שינוי בהורות

כתבות

האם גם הילד שלכם הוא… טווס?

פורסם על ידי בתאריך יול 10, 2013 ב כתבות | 1 comment

היכולת שלנו, ההורים, לראות את ילדינו היא יכולת מובנית. יכולת שיש בה הזדמנות ומקום לריפוי, להענקת משמעות, הכלה, אמפטיה, בטחון עצמי, עידוד והתפתחות. אלא שהחיים מזמנים לנו מצבים מסוימים בהם אנו לא פנויים, או עסוקים בדברים אחרים: עבודה, עשייה, התפתחות, הגשמה, הישרדות בחיי היום יום. בכל גיל ילדינו זקוקים לנו: למגע שלנו, לחיזוקים, לעידוד, לנראות ולתחושת השייכות. וכשהם אינם מקבלים את תשומת ליבנו, מכל סיבה שהיא, הם מתנהגים בצורה או בדרך שאינה מקובלת או תואמת מציאות. דרך שמוכרת לכולנו כהתנהגות מפריעה. "באחד הימים נתקלתי בתיאוריה של הזואולוג אמוץ זהבי שעניינה אותי מאוד וחשבתי לעצמי שניתן ליישם אותה באופן מדויק גם על יחסי הורים-ילדים". הזואולוג הישראלי אמוץ זהבי, שחקר את אופני התקשורת בעולם החי, ניסח עיקרון מעניין וקרא לו בשם  עיקרון ההכבדה בספרו, "טווסים, אלטרואיזם, ועקרון ההכבדה" הוא נותן את הדוגמא הטובה ביותר להמחשת הרעיון – זנבו של הטווס: לטווס יש זנב צבעוני ועצום ממדים שלא תורם דבר להישרדותו ולמעשה רק מכביד עליו: הוא כבד, דורש שימור ותחזוקה, והצבעוניות שלו מסכנת את הטווס כיוון שהיא חושפת אותו לטורפים. מה תורם הזנב לטווס? הוא מסמל את כוחו, משדר את המסר:  "תראו אותי, אני כל כך חזק, בריא, ובעל גנים טובים שאני יכול להרשות לעצמי זנב גדול כזה – ולשרוד!".     כמו הטווס, כך גם ילדינו: ילד שחש שהוא 'אינו מורגש', לא רצוי, לא מובן או ילד שחווה קושי מסוים ולא מקבל התייחסות ראויה ומספקת – מנסה בכל דרך אפשרית להרגיש 'מורגש', גם אם התנהגותו יוצאת דופן ולא מקובלת (אם בהתנהגות אקטיבית מוחצנת, או בפסיביות מוחלטת). כמו הטווס, גם הוא מכביד על עצמו ומשקיע אנרגיה רבה על מנת שיראו אותו ויתייחסו אליו . בהתנהגותו זו הוא משיג התייחסות: הרי גם כעס, רוגז, רחמים או חמלה הם בגדר התייחסות. ההיענות שלנו כתגובה להתנהגותו מחזקת אצל הילד את היכולת להפעיל אותנו ולגרום לנו להתייחס אליו. החוקרים ניסחו ארבעה תנאים שחייבים להתקיים כדי שהכבדה (על פי הרעיון המקורי של זהבי) תתאפשר. ארבעת התנאים: התכונה המוכבדת – בין אם זו התנהגות, מאפיין חיצוני וכו' – חייבת להיראות על ידי פרטים אחרים בסביבה. אצל הילד מדובר בהתנהגות כמו, לדוגמא, השתטחות בבכי ובצרחות על הרצפה בקניון. ההכבדה חייבת להכביד באמת, ולהטיל מחיר מסוים על המחזיק בה (אחרת, יהיה קל מאוד לחקות אותה). איך יתבטא התנאי הזה אצל הילד? ההכבדה תהיה התנהגות שאינה מקובלת:  עוברים ושבים יסתכלו ויגיבו, יתכן שתיגרם לו מבוכה, הוא עלול לחוש שיצא משליטה. נטל כבד מונח על כתפיו. ההכבדה חייבת להיות סימן אמין המתואם עם שאר היכולות של המחזיק בה. אצל ילד: בכי והשתוללות בגיל הרך מתאימים להתפתחות התקינה (קיימת תופעת בכי רציונאלית בגילאים הללו ועל כן שימוש בבכי בניגוד לילד בוגר הוא לגיטימי). למרות שיש מחיר להכבדה, הרווח ממנה (בטווח הקצר או הארוך) חייב להיות גדול מההכבדה עצמה. אצל הילד: ילדים יוצרים מאבקי כוח כדי להשיג את מטרתם, בין  אם היא חומרית (משהו שהם רוצים לקבל) או לא (להרגיש שולט וקובע, למשל). גם אם המאבק כרוך מבחינתם ב"הכבדה" (בכי, צעקות, השתוללויות – התנהגות שגורמת להורה לעתים קרובות להיכנע מתוך מבוכה, רחמים, רגשי אשמה או חוסר סובלנות לסיטואציה), הוא עדיין מסייע להם "לנצח". לכן הילד, שחולצתו נרטבה מרוב דמעות, ש'נמרח' על רצפת הקניון המלוכלכת בידיעה שכך לא נוהגים, שהוא מביך את עצמו ומושך תשומת לב שלילית – עלול להתנהג כך בכל זאת, כיוון שהרווח שלו גדול ומשתלם. אז איך כולנו, הורים וילדים, נוכל להקל ולא להכביד? אשמח להנחות, לסייע וללוות אתכם בחקר השאלה הזאת, ולנסות יחד למצוא תשובה. שלכם, יוקי...

קרא עוד

עוצמות רגשיות

פורסם על ידי בתאריך יול 10, 2013 ב כתבות | 1 comment

 "יוקי, חשבי על תגובות עם עוצמה רגשית חזקה" אמרה לי יועצת ההורות בתום פגישתנו, שעסקה הפעם בנושא מורכב: היותי הורה, המבקש לשמש מודל – כאמא, וכאדם. כבר במדרגות התחלתי לבחון את המשימה שניתנה לי. מבולבלת, לא ידעתי לפענח את הֲרְגשתי. האם המשמעות היא שעליי לשאול את עצמי, מה התגובות הרגשיות שלי אומרות עליי? האם אני רגישה מדי? אולי אני לא לוקחת דברים בפרופורציות הנכונות? אולי אני מגיבה לקשיים של הבנות בהיסטריה קלה? האם היועצת חושבת שאני לא אמא מספיק טובה? שהתגובות שלי מוגזמות? ואם היא באמת חושבת כך, אולי אני באמת אמא לא מספיק טובה? ואולי, בכלל, לא היו הדברים מעולם? … פגישתנו הסתיימה בכך שנשלחתי הביתה עם "חומר למחשבה" בעקבות שיתוף אישי שלי: רציתי להבין מדוע בתי הגדולה מגיבה באופן קשה על אירועים "קטנים" (פרשנות שלי, כמובן). אחרי הרבה זמן של מחשבות והרהורים היגיעה  התובנה החשובה ביותר שהיתה לי מזה זמן: כשבנותיי נופלות ומקבלות מכה, כשאחת מהן נעלבת מחברה, כשהן מרגישות שלא מבינים אותן, כשלדעתן המורה לא הקשיבה עד הסוף ומיהרה להגיב, כשאחד הילדים אומר לבתי הצעירה שהוא מעדיף שחבר אחר יבוא לשחק איתו אחר הצהריים – זכרתי בכל המקרים הללו (ואלו רק דוגמאות), שהתגובה שלי היתה רגשית מאוד, ומזדהה יתר על המידה. כיוון שכך, לא יכולתי לשדר אמפתיה או לתת לבנותיי כלים להתמודדות. מה הן למדו מכך?  שסוף העולם הגיע? לא! אבל מה כן? פעם חשבתי, שאמא שמגיבה בצורה עוצמתית וחזקה, היא אמא נהדרת: היא משדרת לילדיה שיש להם את כל הלגיטימציה להרגיש מסכנים, שהיא מכירה בסבל או בעוול שנעשה להם, שהיא מבינה ש'כולם לא בסדר', שהיא "נמצאת שם" בשביל ילדיה. ההבנה החדשה, שהתגובות שלי בכלל – ובתפקידי כאמא, בפרט – משפיעות בצורה משמעותית כל כך על עיצוב הרגשות של בנותיי ועל אופן ההסתכלות שלהן על האופן שבו "העולם עובד" – גרמה לי לעצור ולחשוב. נבהלתי. הרגשתי שכבד לי בנשמה, ולרגע נלחצתי: מה, עכשיו, אחרי שהבנתי – אני צריכה להיות אחרת? לא ספונטנית? מלאכותית, אולי? לא אותנטית? אני לא מכירה משהו אחר, אני לא יודעת לעשות אחרת. מתבוננת פנימה התיאוריה של אדלר פתחה בפניי עולם ומלואו. בראש ובראשונה נזכרתי, שתמיד אפשר לבחור אחרת. במקביל להתעסקות ב'מי אני' וב'מה חושבים עליי', הצלחתי להתקדם ולצלוח את הקושי. ראשית, היה עליי להכיר בקושי שלי. להבין את ההשלכות מרחיקות הלכת שעשויות לעוות את תפיסת המציאות של בנותיי ואת היכולת שלהן לפרש ולחוות בעצמן את הדברים כמו שהם, כפשוטם. שנית (ובעיקר): להבין שברגע של אכזבה, מצוקה או תחושת דחייה, הבנות שלי זקוקות לפני הכל לכך שיבינו אותן, שיקבלו אותן ושיקשיבו להן. כל אלה מעניקים לילד את התחושה שיש מי שמקבל אותו מבלי לשפוט אותו, או במילים אחרות – קבלה ללא תנאי. אפשר למצוא את הזמן לתווך לילדינו את העולם שסביבם על ידי שאילת שאלות, או על ידי סיפורים על עצמנו כילדים, או כבוגרים, ובעיקר על ידי מתן הלגיטימציה לילדינו להרגיש רגש אמיתי, גם כשהרגש הוא רגש "כואב". מכירה בשינוי אחרי ה"תיקון" שעברתי, קרה המקרה הבא: כשהגעתי יום אחד לבית הספר קיבלה אותי בתי הבכורה (תלמידת כיתה א') בחיוך שובבי ואמרה: "אמא, יש לי שני דברים לספר לך. האחד טוב והשני רע". כהרגלי, הרגשתי את דפיקות הלב החזקות ואת הפה שמתייבש. התקף חרדה נראה באופק. רגע. לעצור. מה הלחץ? על מה המהומה? נשמתי עמוק, ספרתי עד עשר ושאלתי: "מה את בוחרת לספר לי קודם?" "את הטוב", ענתה בתי (והדופק שלי חזר). "היום המורה אמרה, שמאוד יפה מצדי שעזרתי לחברה בשיעורי הבית. ואמא…?", "כן", השבתי. "רוצה לדעת את הרע?" "כן, חמודה שלי. הכי רוצה"....

קרא עוד

יום ההורים הראשון שלי

פורסם על ידי בתאריך יול 7, 2013 ב כתבות | 1 comment

זה היה יום ההורים הראשון שלי כאמא. ישבתי מול הגננת בהתרגשות גדולה ולא ידעתי מה אני עתידה לשמוע מפיה. בתי הבכורה היתה אז בת שלוש וחצי, והתקשתה בשינויים ובמעברים. היא נכנסה לגן החדש עם חברה אחת, ומלבדה לא הכירה אף ילד נוסף. "היא ילדה מקסימה ואינטליגנטית. היא מזהה נכון מספרים ומשחקת יפה עם עדי", אמרה לי הגננת. וואו! כל כך מחמיא! הרגשתי גאה כמו טווס. בן רגע עלו דמעות והציפו את עיני. מה קרה לי? נבהלתי, הרי הילדה שלי 'בסך הכל' בגן. היא לא אמורה להתקבל לפקולטה לרפואה והאישה שיושבת מולי היא הגננת, ולא ועדת הקבלה לאוניברסיטה. ובכל זאת הרגשתי מלאת גאווה: הגננת רואה גם את הילדה שלי, את הבת שלי. תחושות האושר והגאווה התפוגגו בן רגע בחלל האוויר כשהגננת הוסיפה ואמרה, "רציתי לציין בפנייך גם, שלילדה יש קושי בזמן המפגשים". – "קושי?", הגבתי מופתעת. "איזה מין קושי?". – "היא לא מתַקשרת הרבה. היא יוצאת לשירותים כמה פעמים במהלך המפגש, משחקת בשרוכי הנעליים שלה ולא מגלה עניין. אני חושבת שכדאי לקחת אותה לאבחון. יכול להיות שיש לה הפרעות קשב". בום. פצצה נפלה בחדר. מאותו הרגע, כבר לא שמעתי כלום. "לא מתקשרת עם ילדים?" על מי היא מדברת? על הילדה שלי? מחשבות התחילו להתרוצץ בראשי, לא הצלחתי להתרכז או להקשיב. אף אחד לא הכין אותי למפגש הזה, ולא ידעתי מה אני אמורה לעשות עם האינפורמציה שקיבלתי זה עתה מהגננת. ניסיתי לשאול שאלות, להבין. הרי היא גננת, אשת מקצוע. היא מבינה. היא בטח יודעת מה היא אומרת. הצלחתי לומר רק, "אני מופתעת. אני לא מכירה אצל הבת שלי התנהגויות כמו אלו שאת מתארת. אבל תודה, אנסה לברר מה צריך לעשות במקרה כזה". יצאתי מהמפגש די נסערת. הייתי אז, כאמור, אמא חסרת ניסיון. זה היה יום ההורים הראשון שלי. חוות הדעת של הגננת היתה מאוד משמעותית עבורי. היא היתה, מבחינתי, אשת המקצוע היחידה שיכולה לתת לי מידע מוסמך, אינדיקציה מועילה על האופן שבו בתי מתמודדת עם האתגרים התפתחותיים, הדידקטיים והחברתיים שעומדים בפניה מדי יום בגן. שיחת הטלפון הראשון שלי הייתה ליועצת ההורות שמלווה אותנו לאורך שנים, מאז מלאו לבתנו שנתיים ואנחנו התמודדנו עם הפיכתה לאחות בכורה. גוללתי בפניה את הסיפור כשאני נסערת מאוד. היא הקשיבה לי ולא התרגשה, אלא אמרה: " גננת יכולה לתאר מצבים ולייעץ להורים. היא אינה יכולה לאבחן". במידה מסוימת, נרגעתי. בהמשך, ובתיאום עם הגננת, הגיעה היועצת לצפות בבתי מן הצד במהלך כמה מהמפגשים בגן. היא אבחנה שאכן יש לה קושי מסוים בשני תחומים – התמודדות עם גבולות, ובטחון עצמי – אך היא אינה סובלת מהפרעות קשב וריכוז כלשהן. בעקבות תצפיתה ומסקנותיה המקצועיות, זומנתי לשיחה עם הגננת. הפעם, חזרה בה מאבחנתה הראשונית הפזיזה ואף התנצלה. את החוויה מיום ההורים הראשון כנראה שלא אשכח. ויחד עם זאת ברור לי היום, שלמערכת היחסים בין ההורים לגננת יש ערך ותועלת רבה לכל הצדדים: התפקיד המקצועי והרגשי שממלאת הגננת בחיי הילדים וההורים הוא משמעותי וחשוב מאוד, וכדאי לנו – ההורים – לזכור שגם הגננת זקוקה להרגיש מוערכת ומשמעותית. כדי שגם הילד/ה, גם ההורים וגם הגננת יפיקו מהקשר את המיטב, נדרשות מתינות, סובלנות, סלחנות והבנה הדדית משני...

קרא עוד

אח חדש במשפחה

פורסם על ידי בתאריך יונ 24, 2013 ב כתבות | 0 comments

הייתי בת שלושים ושבע כשילדתי את בתי הבכורה. היא היתה עבורי חלום שהתגשם וחוללה שינוי גדול ומשמעותי בחיי.  גידלתי אותה במסירות גדולה והרגשתי שהיא ממלאת את חיי ומגשימה את ייעודי. כשנכנסתי להריון בפעם השנייה, כבר מלאו לה שנתיים. היא התחילה ללכת לגן פרטי ואני הייתי ממוקדת מטרה: לגדל ילדה מאושרת, מסופקת ומלאת ביטחון. את האינטנסיביות של מעגל הקסמים הזה הפרו רגשות מעורבים, שהלכו וגברו ככל שהריוני התקדם: פתאום חשבתי אחרת עליה ועליי, ותהיתי איך נצליח שתינו "להצטופף" ולהכניס לחיינו תינוק נוסף. בוקר אחד, בכניסה לגן, פגשה אותי הגננת כשעיניי נפוחות מבכי: "מה יהיה כשאלד?", שאלתי אותה. "אך אצליח לאהוב ילד נוסף, בלי לפגוע בילדה שלי?". בהמלצתה, פניתי ליועצת הורות. הגעתי אליה לחוצה ומודאגת, ולא רק בגלל הלידה הקרבה. חששתי גם ממה שהיא, היועצת, תחשוב עליי כמטופלת. האם תצליח לפענח אותי? ואיך יתכן שאני לא מסוגלת להתמודד עם הקושי? הרי  כל כך רציתי ילדים, וילדים זה שמחה…? וכך, במצב של אכזבה, בלבול והצפה הגעתי אליה לשיחה. שיתפתי אותה בפחדיי מפני השינוי הגדול שעומד להתרחש וגיליתי לה את רגשותיי ומחשבותיי לגבי לידתה הקרבה ובאה של בתי השנייה, אחותה הקטנה של בכורתי. הבחירה לתת לעצמי הזדמנות להיחשף, להסיר את המסכות ולנסות להתבונן עמוק לתוך המערבולת המאיימת הזו ("להסתכל לפחד בעיניים", במלוא מובן המילה) – התאפשרה הודות להחלטה (הלא פשוטה) שלי – לשתף מישהו ניטראלי. "לידת ילד נוסף למשפחתכם היא המתנה היפה ביותר שילדתכם הגדולה יכולה לקבל מכם", הפתיעה אותי היועצת. באותו הרגע, לא יכולתי להבין את מלוא המשמעות של האמירה הזאת. אבל בהדרגה, ובאופן מודרך, עברתי מהתעסקות חסרת בטחון בעצמי, תוך ביקורת מתמדת ותחושת בלבול מטרידה, למימוש ושיפור יכולותיי האישיות כאמא. באמצעות המודעות העצמית שפיתחתי במהלך המפגשים, והכלים המעשיים שקיבלתי, הצלחתי  להתפייס עם עצמי, להבין ולקבל בסלחנות את הטעויות שעשיתי (וגם את אלו שאעשה)  ולהכיר בעובדה שאינני מושלמת. בתנו השנייה נולדה בשלום. תהליך קבלתה ושילובה במשפחתנו נעשה בעדינות, צעד אחר צעד. לכל שינוי וההשלכות שנלוו אליו יכולתי להתייחס בצורה הגיונית ומבלי לצאת מאיזון והצלחתי לתווך את המציאות החדשה הנקראת "כניסת אח/ות חדש/ה למשפחה" – הן לבתי הבכורה והן לעצמי. התהליך שעברתי עם עצמי ועם משפחתי, אִפשר לכולנו להתמודד עם השינוי באופן רגוע ומקבל, כפי שמומלץ להתמודד עם כל מעבר שהוא טבעי, חשוב ומהותי. היום אני מבינה את משמעותה של ה"מתנה", עליה דיברה יועצת ההורות בפגישתנו הראשונה. היום, אני רואה בשינויים ובמעברים שכל אחד מאיתנו חווה, לבד וביחד, אפשרויות חדשות והזדמנויות לשינוי, לצמיחה ולהתפתחות. התובנה החשובה והמשמעותית ביותר שקיבלתי במסע הזה, היא לא להישאר לבד עם המצוקה והקושי. להעז לשנס מותניים ולבקש כל עזרה שתוכל להקל, להרגיע ולהכיל אותנו במצבים קשים. כי התחושה הזאת, שמישהו מקשיב לנו, היא שמאפשרת לנו להרגיש...

קרא עוד