תפריט דפים
ליווי והנחיית תהליכי שינוי בהורות

כתבות

האם גם הילד שלכם הוא… טווס?

היכולת שלנו, ההורים, לראות את ילדינו היא יכולת מובנית. יכולת שיש בה הזדמנות ומקום לריפוי, להענקת משמעות, הכלה, אמפטיה, בטחון עצמי, עידוד והתפתחות. אלא שהחיים מזמנים לנו מצבים מסוימים בהם אנו לא פנויים, או עסוקים בדברים אחרים: עבודה, עשייה, התפתחות, הגשמה, הישרדות בחיי היום יום.

בכל גיל ילדינו זקוקים לנו: למגע שלנו, לחיזוקים, לעידוד, לנראות ולתחושת השייכות.

וכשהם אינם מקבלים את תשומת ליבנו, מכל סיבה שהיא, הם מתנהגים בצורה או בדרך שאינה מקובלת או תואמת מציאות. דרך שמוכרת לכולנו כהתנהגות מפריעה.

"באחד הימים נתקלתי בתיאוריה של הזואולוג אמוץ זהבי שעניינה אותי מאוד וחשבתי לעצמי שניתן ליישם אותה באופן מדויק גם על יחסי הורים-ילדים".

הזואולוג הישראלי אמוץ זהבי, שחקר את אופני התקשורת בעולם החי, ניסח עיקרון מעניין וקרא לו בשם  עיקרון ההכבדה בספרו, "טווסים, אלטרואיזם, ועקרון ההכבדה" הוא נותן את הדוגמא הטובה ביותר להמחשת הרעיון – זנבו של הטווס: לטווס יש זנב צבעוני ועצום ממדים שלא תורם דבר להישרדותו ולמעשה רק מכביד עליו: הוא כבד, דורש שימור ותחזוקה, והצבעוניות שלו מסכנת את הטווס כיוון שהיא חושפת אותו לטורפים. מה תורם הזנב לטווס? הוא מסמל את כוחו, משדר את המסר:  "תראו אותי, אני כל כך חזק, בריא, ובעל גנים טובים שאני יכול להרשות לעצמי זנב גדול כזה – ולשרוד!".  

 

כמו הטווס, כך גם ילדינו: ילד שחש שהוא 'אינו מורגש', לא רצוי, לא מובן או ילד שחווה קושי מסוים ולא מקבל התייחסות ראויה ומספקת – מנסה בכל דרך אפשרית להרגיש 'מורגש', גם אם התנהגותו יוצאת דופן ולא מקובלת (אם בהתנהגות אקטיבית מוחצנת, או בפסיביות מוחלטת). כמו הטווס, גם הוא מכביד על עצמו ומשקיע אנרגיה רבה על מנת שיראו אותו ויתייחסו אליו . בהתנהגותו זו הוא משיג התייחסות: הרי גם כעס, רוגז, רחמים או חמלה הם בגדר התייחסות. ההיענות שלנו כתגובה להתנהגותו מחזקת אצל הילד את היכולת להפעיל אותנו ולגרום לנו להתייחס אליו.

החוקרים ניסחו ארבעה תנאים שחייבים להתקיים כדי שהכבדה (על פי הרעיון המקורי של זהבי) תתאפשר.

ארבעת התנאים:

  1. התכונה המוכבדת – בין אם זו התנהגות, מאפיין חיצוני וכו' – חייבת להיראות על ידי פרטים אחרים בסביבה. אצל הילד מדובר בהתנהגות כמו, לדוגמא, השתטחות בבכי ובצרחות על הרצפה בקניון.
  2. ההכבדה חייבת להכביד באמת, ולהטיל מחיר מסוים על המחזיק בה (אחרת, יהיה קל מאוד לחקות אותה). איך יתבטא התנאי הזה אצל הילד? ההכבדה תהיה התנהגות שאינה מקובלת:  עוברים ושבים יסתכלו ויגיבו, יתכן שתיגרם לו מבוכה, הוא עלול לחוש שיצא משליטה. נטל כבד מונח על כתפיו.
  3. ההכבדה חייבת להיות סימן אמין המתואם עם שאר היכולות של המחזיק בה. אצל ילד: בכי והשתוללות בגיל הרך מתאימים להתפתחות התקינה (קיימת תופעת בכי רציונאלית בגילאים הללו ועל כן שימוש בבכי בניגוד לילד בוגר הוא לגיטימי).
  4. למרות שיש מחיר להכבדה, הרווח ממנה (בטווח הקצר או הארוך) חייב להיות גדול מההכבדה עצמה. אצל הילד: ילדים יוצרים מאבקי כוח כדי להשיג את מטרתם, בין  אם היא חומרית (משהו שהם רוצים לקבל) או לא (להרגיש שולט וקובע, למשל). גם אם המאבק כרוך מבחינתם ב"הכבדה" (בכי, צעקות, השתוללויות – התנהגות שגורמת להורה לעתים קרובות להיכנע מתוך מבוכה, רחמים, רגשי אשמה או חוסר סובלנות לסיטואציה), הוא עדיין מסייע להם "לנצח". לכן הילד, שחולצתו נרטבה מרוב דמעות, ש'נמרח' על רצפת הקניון המלוכלכת בידיעה שכך לא נוהגים, שהוא מביך את עצמו ומושך תשומת לב שלילית – עלול להתנהג כך בכל זאת, כיוון שהרווח שלו גדול ומשתלם.

אז איך כולנו, הורים וילדים, נוכל להקל ולא להכביד?

אשמח להנחות, לסייע וללוות אתכם בחקר השאלה הזאת, ולנסות יחד למצוא תשובה.

שלכם, יוקי ששון.

תגובות

One Comment

  1. יוקי יקרה מברכת אותך על האתר החדש.
    אתר מושקע,מזמין ומקצועי,וכל כך מאפיין אותך אדם איכותי ויודעת לעשות את מה שאת בוחרת על הצד הטוב ביותר,שיהיה לך המון בהצלחה בדרכך החדשה.אוהבת ומעריכה אותך.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *