תפריט דפים
ליווי והנחיית תהליכי שינוי בהורות

כתבות

עוצמות רגשיות

 "יוקי, חשבי על תגובות עם עוצמה רגשית חזקה" אמרה לי יועצת ההורות בתום פגישתנו, שעסקה הפעם בנושא מורכב: היותי הורה, המבקש לשמש מודל – כאמא, וכאדם.

כבר במדרגות התחלתי לבחון את המשימה שניתנה לי. מבולבלת, לא ידעתי לפענח את הֲרְגשתי.

האם המשמעות היא שעליי לשאול את עצמי, מה התגובות הרגשיות שלי אומרות עליי?

האם אני רגישה מדי?

אולי אני לא לוקחת דברים בפרופורציות הנכונות?

אולי אני מגיבה לקשיים של הבנות בהיסטריה קלה?

האם היועצת חושבת שאני לא אמא מספיק טובה? שהתגובות שלי מוגזמות? ואם היא באמת חושבת כך, אולי אני באמת אמא לא מספיק טובה?

ואולי, בכלל, לא היו הדברים מעולם? …

פגישתנו הסתיימה בכך שנשלחתי הביתה עם "חומר למחשבה" בעקבות שיתוף אישי שלי: רציתי להבין מדוע בתי הגדולה מגיבה באופן קשה על אירועים "קטנים" (פרשנות שלי, כמובן).

אחרי הרבה זמן של מחשבות והרהורים היגיעה  התובנה החשובה ביותר שהיתה לי מזה זמן:

כשבנותיי נופלות ומקבלות מכה,

כשאחת מהן נעלבת מחברה,

כשהן מרגישות שלא מבינים אותן,

כשלדעתן המורה לא הקשיבה עד הסוף ומיהרה להגיב,

כשאחד הילדים אומר לבתי הצעירה שהוא מעדיף שחבר אחר יבוא לשחק איתו אחר הצהריים –

זכרתי בכל המקרים הללו (ואלו רק דוגמאות), שהתגובה שלי היתה רגשית מאוד, ומזדהה יתר על המידה. כיוון שכך, לא יכולתי לשדר אמפתיה או לתת לבנותיי כלים להתמודדות.

מה הן למדו מכך?  שסוף העולם הגיע? לא!

אבל מה כן?

פעם חשבתי, שאמא שמגיבה בצורה עוצמתית וחזקה, היא אמא נהדרת: היא משדרת לילדיה שיש להם את כל הלגיטימציה להרגיש מסכנים, שהיא מכירה בסבל או בעוול שנעשה להם, שהיא מבינה ש'כולם לא בסדר', שהיא "נמצאת שם" בשביל ילדיה.

ההבנה החדשה, שהתגובות שלי בכלל – ובתפקידי כאמא, בפרט – משפיעות בצורה משמעותית כל כך על עיצוב הרגשות של בנותיי ועל אופן ההסתכלות שלהן על האופן שבו "העולם עובד" – גרמה לי לעצור ולחשוב.

נבהלתי. הרגשתי שכבד לי בנשמה, ולרגע נלחצתי:

מה, עכשיו, אחרי שהבנתי – אני צריכה להיות אחרת? לא ספונטנית?

מלאכותית, אולי? לא אותנטית?

אני לא מכירה משהו אחר,

אני לא יודעת לעשות אחרת.

מתבוננת פנימה

התיאוריה של אדלר פתחה בפניי עולם ומלואו. בראש ובראשונה נזכרתי, שתמיד אפשר לבחור אחרת.

במקביל להתעסקות ב'מי אני' וב'מה חושבים עליי', הצלחתי להתקדם ולצלוח את הקושי.

ראשית, היה עליי להכיר בקושי שלי. להבין את ההשלכות מרחיקות הלכת שעשויות לעוות את תפיסת המציאות של בנותיי ואת היכולת שלהן לפרש ולחוות בעצמן את הדברים כמו שהם, כפשוטם.

שנית (ובעיקר): להבין שברגע של אכזבה, מצוקה או תחושת דחייה, הבנות שלי זקוקות לפני הכל לכך

שיבינו אותן,

שיקבלו אותן

ושיקשיבו להן.

כל אלה מעניקים לילד את התחושה שיש מי שמקבל אותו מבלי לשפוט אותו, או במילים אחרות – קבלה ללא תנאי. אפשר למצוא את הזמן לתווך לילדינו את העולם שסביבם על ידי שאילת שאלות, או על ידי סיפורים על עצמנו כילדים, או כבוגרים, ובעיקר על ידי מתן הלגיטימציה לילדינו להרגיש רגש אמיתי, גם כשהרגש הוא רגש "כואב".

מכירה בשינוי

אחרי ה"תיקון" שעברתי, קרה המקרה הבא:

כשהגעתי יום אחד לבית הספר קיבלה אותי בתי הבכורה (תלמידת כיתה א') בחיוך שובבי ואמרה:

"אמא, יש לי שני דברים לספר לך. האחד טוב והשני רע". כהרגלי, הרגשתי את דפיקות הלב החזקות ואת הפה שמתייבש. התקף חרדה נראה באופק.

רגע. לעצור. מה הלחץ?

על מה המהומה?

נשמתי עמוק, ספרתי עד עשר ושאלתי: "מה את בוחרת לספר לי קודם?"

"את הטוב", ענתה בתי (והדופק שלי חזר). "היום המורה אמרה, שמאוד יפה מצדי שעזרתי לחברה בשיעורי הבית. ואמא…?", "כן", השבתי. "רוצה לדעת את הרע?"

"כן, חמודה שלי. הכי רוצה".

"הערב, במדורת ל"ג בעומר, חייבים להיזהר מאד, כי מסוכן להיות ליד אש".

"נכון, צריך להישמר", אמרתי. "אלו הוראות בטיחות חשובות. איזה יופי שזה חשוב לך ושאת מקפידה לשמור על הכללים".

מאותו הרגע, אי אפשר היה להעלים את החיוך מעל פניי.

וכמה שמחתי על כך שהפעם, בחרתי אחרת.

תגובות

One Comment

  1. כל כך מרגש לקרוא את דבריך,אין ספק שאת בוחרת היום אחרת ואני יכולה לראות את החיוך על פניך.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *