תפריט דפים
ליווי והנחיית תהליכי שינוי בהורות

האם גם הילד שלכם הוא… טווס?

האם גם הילד שלכם הוא… טווס?

פורסם בתאריך יול 10, 2013 | 1 comment

היכולת שלנו, ההורים, לראות את ילדינו היא יכולת מובנית. יכולת שיש בה הזדמנות ומקום לריפוי, להענקת משמעות, הכלה, אמפטיה, בטחון עצמי, עידוד והתפתחות. אלא שהחיים מזמנים לנו מצבים מסוימים בהם אנו לא פנויים, או עסוקים בדברים אחרים: עבודה, עשייה, התפתחות, הגשמה, הישרדות בחיי היום יום. בכל גיל ילדינו זקוקים לנו: למגע שלנו, לחיזוקים, לעידוד, לנראות ולתחושת השייכות. וכשהם אינם מקבלים את תשומת ליבנו, מכל סיבה שהיא, הם מתנהגים בצורה או בדרך שאינה מקובלת או תואמת מציאות. דרך שמוכרת לכולנו כהתנהגות מפריעה. "באחד הימים נתקלתי בתיאוריה של הזואולוג אמוץ זהבי שעניינה אותי מאוד וחשבתי לעצמי שניתן ליישם אותה באופן מדויק גם על יחסי הורים-ילדים". הזואולוג הישראלי אמוץ זהבי, שחקר את אופני התקשורת בעולם החי, ניסח עיקרון מעניין וקרא לו בשם  עיקרון ההכבדה בספרו, "טווסים, אלטרואיזם, ועקרון ההכבדה" הוא נותן את הדוגמא הטובה ביותר להמחשת הרעיון – זנבו של הטווס: לטווס...

להמשך הקריאה

עוצמות רגשיות

פורסם בתאריך יול 10, 2013 | 1 comment

 "יוקי, חשבי על תגובות עם עוצמה רגשית חזקה" אמרה לי יועצת ההורות בתום פגישתנו, שעסקה הפעם בנושא מורכב: היותי הורה, המבקש לשמש מודל – כאמא, וכאדם. כבר במדרגות התחלתי לבחון את המשימה שניתנה לי. מבולבלת, לא ידעתי לפענח את הֲרְגשתי. האם המשמעות היא שעליי לשאול את עצמי, מה התגובות הרגשיות שלי אומרות עליי? האם אני רגישה מדי? אולי אני לא לוקחת דברים בפרופורציות הנכונות? אולי אני מגיבה לקשיים של הבנות בהיסטריה קלה? האם היועצת חושבת שאני לא אמא מספיק טובה? שהתגובות שלי מוגזמות? ואם היא באמת חושבת כך, אולי אני באמת אמא לא מספיק טובה? ואולי, בכלל, לא היו הדברים מעולם? … פגישתנו הסתיימה בכך שנשלחתי הביתה עם "חומר למחשבה" בעקבות שיתוף אישי שלי: רציתי להבין מדוע בתי הגדולה מגיבה באופן קשה על אירועים "קטנים" (פרשנות שלי, כמובן). אחרי הרבה זמן של מחשבות והרהורים היגיעה  התובנה החשובה ביותר שהיתה...

להמשך הקריאה

יום ההורים הראשון שלי

פורסם בתאריך יול 7, 2013 | 1 comment

זה היה יום ההורים הראשון שלי כאמא. ישבתי מול הגננת בהתרגשות גדולה ולא ידעתי מה אני עתידה לשמוע מפיה. בתי הבכורה היתה אז בת שלוש וחצי, והתקשתה בשינויים ובמעברים. היא נכנסה לגן החדש עם חברה אחת, ומלבדה לא הכירה אף ילד נוסף. "היא ילדה מקסימה ואינטליגנטית. היא מזהה נכון מספרים ומשחקת יפה עם עדי", אמרה לי הגננת. וואו! כל כך מחמיא! הרגשתי גאה כמו טווס. בן רגע עלו דמעות והציפו את עיני. מה קרה לי? נבהלתי, הרי הילדה שלי 'בסך הכל' בגן. היא לא אמורה להתקבל לפקולטה לרפואה והאישה שיושבת מולי היא הגננת, ולא ועדת הקבלה לאוניברסיטה. ובכל זאת הרגשתי מלאת גאווה: הגננת רואה גם את הילדה שלי, את הבת שלי. תחושות האושר והגאווה התפוגגו בן רגע בחלל האוויר כשהגננת הוסיפה ואמרה, "רציתי לציין בפנייך גם, שלילדה יש קושי בזמן המפגשים". – "קושי?", הגבתי מופתעת. "איזה מין קושי?". –...

להמשך הקריאה

אח חדש במשפחה

פורסם בתאריך יונ 24, 2013 | 0 comments

הייתי בת שלושים ושבע כשילדתי את בתי הבכורה. היא היתה עבורי חלום שהתגשם וחוללה שינוי גדול ומשמעותי בחיי.  גידלתי אותה במסירות גדולה והרגשתי שהיא ממלאת את חיי ומגשימה את ייעודי. כשנכנסתי להריון בפעם השנייה, כבר מלאו לה שנתיים. היא התחילה ללכת לגן פרטי ואני הייתי ממוקדת מטרה: לגדל ילדה מאושרת, מסופקת ומלאת ביטחון. את האינטנסיביות של מעגל הקסמים הזה הפרו רגשות מעורבים, שהלכו וגברו ככל שהריוני התקדם: פתאום חשבתי אחרת עליה ועליי, ותהיתי איך נצליח שתינו "להצטופף" ולהכניס לחיינו תינוק נוסף. בוקר אחד, בכניסה לגן, פגשה אותי הגננת כשעיניי נפוחות מבכי: "מה יהיה כשאלד?", שאלתי אותה. "אך אצליח לאהוב ילד נוסף, בלי לפגוע בילדה שלי?". בהמלצתה, פניתי ליועצת הורות. הגעתי אליה לחוצה ומודאגת, ולא רק בגלל הלידה הקרבה. חששתי גם ממה שהיא, היועצת, תחשוב עליי כמטופלת. האם תצליח לפענח אותי? ואיך יתכן שאני לא מסוגלת להתמודד עם הקושי? הרי ...

להמשך הקריאה