תפריט דפים
ליווי והנחיית תהליכי שינוי בהורות

כתבות

אח חדש במשפחה

הייתי בת שלושים ושבע כשילדתי את בתי הבכורה. היא היתה עבורי חלום שהתגשם וחוללה שינוי גדול ומשמעותי בחיי.  גידלתי אותה במסירות גדולה והרגשתי שהיא ממלאת את חיי ומגשימה את ייעודי. כשנכנסתי להריון בפעם השנייה, כבר מלאו לה שנתיים. היא התחילה ללכת לגן פרטי ואני הייתי ממוקדת מטרה: לגדל ילדה מאושרת, מסופקת ומלאת ביטחון. את האינטנסיביות של מעגל הקסמים הזה הפרו רגשות מעורבים, שהלכו וגברו ככל שהריוני התקדם: פתאום חשבתי אחרת עליה ועליי, ותהיתי איך נצליח שתינו "להצטופף" ולהכניס לחיינו תינוק נוסף. בוקר אחד, בכניסה לגן, פגשה אותי הגננת כשעיניי נפוחות מבכי: "מה יהיה כשאלד?", שאלתי אותה. "אך אצליח לאהוב ילד נוסף, בלי לפגוע בילדה שלי?". בהמלצתה, פניתי ליועצת הורות. הגעתי אליה לחוצה ומודאגת, ולא רק בגלל הלידה הקרבה. חששתי גם ממה שהיא, היועצת, תחשוב עליי כמטופלת. האם תצליח לפענח אותי? ואיך יתכן שאני לא מסוגלת להתמודד עם הקושי? הרי  כל כך רציתי ילדים, וילדים זה שמחה…?

וכך, במצב של אכזבה, בלבול והצפה הגעתי אליה לשיחה.

שיתפתי אותה בפחדיי מפני השינוי הגדול שעומד להתרחש וגיליתי לה את רגשותיי ומחשבותיי לגבי לידתה הקרבה ובאה של בתי השנייה, אחותה הקטנה של בכורתי.

הבחירה לתת לעצמי הזדמנות להיחשף, להסיר את המסכות ולנסות להתבונן עמוק לתוך המערבולת המאיימת הזו ("להסתכל לפחד בעיניים", במלוא מובן המילה) – התאפשרה הודות להחלטה (הלא פשוטה) שלי – לשתף מישהו ניטראלי.

"לידת ילד נוסף למשפחתכם היא המתנה היפה ביותר שילדתכם הגדולה יכולה לקבל מכם", הפתיעה אותי היועצת. באותו הרגע, לא יכולתי להבין את מלוא המשמעות של האמירה הזאת. אבל בהדרגה, ובאופן מודרך, עברתי מהתעסקות חסרת בטחון בעצמי, תוך ביקורת מתמדת ותחושת בלבול מטרידה, למימוש ושיפור יכולותיי האישיות כאמא. באמצעות המודעות העצמית שפיתחתי במהלך המפגשים, והכלים המעשיים שקיבלתי, הצלחתי  להתפייס עם עצמי, להבין ולקבל בסלחנות את הטעויות שעשיתי (וגם את אלו שאעשה)  ולהכיר בעובדה שאינני מושלמת.

בתנו השנייה נולדה בשלום. תהליך קבלתה ושילובה במשפחתנו נעשה בעדינות, צעד אחר צעד. לכל שינוי וההשלכות שנלוו אליו יכולתי להתייחס בצורה הגיונית ומבלי לצאת מאיזון והצלחתי לתווך את המציאות החדשה הנקראת "כניסת אח/ות חדש/ה למשפחה" – הן לבתי הבכורה והן לעצמי.

התהליך שעברתי עם עצמי ועם משפחתי, אִפשר לכולנו להתמודד עם השינוי באופן רגוע ומקבל, כפי שמומלץ להתמודד עם כל מעבר שהוא טבעי, חשוב ומהותי.

היום אני מבינה את משמעותה של ה"מתנה", עליה דיברה יועצת ההורות בפגישתנו הראשונה. היום, אני רואה בשינויים ובמעברים שכל אחד מאיתנו חווה, לבד וביחד, אפשרויות חדשות והזדמנויות לשינוי, לצמיחה ולהתפתחות.

התובנה החשובה והמשמעותית ביותר שקיבלתי במסע הזה, היא לא להישאר לבד עם המצוקה והקושי. להעז לשנס מותניים ולבקש כל עזרה שתוכל להקל, להרגיע ולהכיל אותנו במצבים קשים. כי התחושה הזאת, שמישהו מקשיב לנו, היא שמאפשרת לנו להרגיש קיימים.

תגובות

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *